Comfortably Numb

שתפו ברשת :

When I was a child
I caught a fleeting glimpse
Out of the corner of my eye
I turned to look but it was gone
I cannot put my finger on it now
This child is grown
The dream is gone
And I have become
Comfortably Numb

בבית זה בשירם של הפינק פלויד הדמות של פינק חוזרת לילדותה, לאובדן האב ולאיבוד ניצוץ החיים (fleeting glimpse). מתוך האובדן והטראומה פינק הופך למתבגר שנפשו מפוצלת, ובשיר מובאת תחושת הנינוחות שלו בהופעה שבה מוצגים חייו וגם הזיות על חיים אחרים, כדי להקהות את חווית האכזבה מהחיים.

היא מרגישה שהחיים מסתכלים עליה והיא, היא מחכה שהחיים יעצרו כדי לאסוף אותה, שהיא מביטה עליהם כצופה מהצד

הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן טוען כי חווית ההחמצה של איבוד דבר שהיה או פנטזיה של הדבר, היא חוויה אקזיסטנציאלית מעצם היותנו בני תמותה. החיים עצמם הם החמצה, שכן אנו נעים באופן תדיר בין בחירות. בין מחשבות על חיים שלא נחיה, לבין מועקה על החיים ליד החיים. "אני חיה, אבל אלה אינם החיים שבחרתי", "אני מדמיין חיים אחרים". זכורה לי שיחה עם חברה, אשת קריירה ואם לשלושה ילדים שלה בן זוג תומך, אוהב ומכיל. היא אמרה לי שהיא מרגישה שהחיים מסתכלים עליה והיא, היא מחכה שהחיים יעצרו כדי לאסוף אותה, שהיא מביטה עליהם כצופה מהצד. תופעה זו שקשורה לחוויה סובייקטיבית של אי שביעות רצון מהחיים מקבלת פרשנות בשיח טיפולי. התיאוריה הפסיכואנליטית תיארה מצב זה כנסיגה, ניתוק, דיסוציאציה כפי שמראים זאת וינקלמן (Winkelman) ודאל (Dell). במצביו הקיצוניים היא רואה במצב פתולוגיה שנועדה להתמודד עם סבל. אחד מהביטויים הקשים של תחושה זו היא האנהדוניה. אבחנה זו תועדה כבר ב-1896 על ידי תיאודור ריבו (Ribot), מי שנחשב לאבי הפסיכולוגיה בצרפת, בספרו "הפסיכולוגיה של הרגשות". בהמשך, התופעה זוהתה כמאפיין מרכזי בדיכאון, סכיזופרניה, הפרעת אישיות סכיזואידית והפרעות נפש נוספות. בסיס האנהדוניה הוא תחושה של חולשה קיומית, תחושת ריקנות כתוצאה מאיבוד כיוון או משמעות. בהיבט הקליני מבחינים בין אנהדוניה חברתית (איבוד רצון בפגישות או השתתפות באירועים או במפגש עם חברים) ואנהדוניה פיזיקלית (איבוד חשק מאכילה, מגע, מין). ה-DSM רואה בה תסמין לדיכאון מז׳ורי ומחקרים קליניים טוענים כי התופעה קיימת כשיש הפרעה במערכת הגמול במוח (reward system), האחראית ליכולת של בני האדם ליהנות – התשוקה לדבר מסוים או הרצון והציפייה להנאה, כמו גם הרצון לפעולה וחוסר סיפוק לאחר הצלחה.

במצבים שבהם אדם חווה אנהדוניה הוא יימנע מחברה, יימנע מלפתח מערכות יחסים חדשות, ויימנע ממפגשים עם חברים ומשפחה, ההערכה העצמית שלו תהיה שלילית והוא יחוש גם תחושת פסימיות כללית לגבי הסובבים אותו וחוסר עניין כללי בחיים. הטיפול המוצע בהיבטים הקליניים הוא טיפול תרופתי שאמור לאזן את מערכת הגמול במוח, אך כאמור אנהדוניה אינה הפרעה בפני עצמה אלא סימפטום בהפרעות אחרות.

בתרבות שמקדשת יצרנות ותוצאות מיידיות, אנו עלולים למצוא את עצמנו בתחושת חוסר הנאה והרהור סביב הטעם והמשמעות בחיים, אך מה לגבי המצב הקיומי כשלעצמו, ומה לגבי תחושת זרות לעצמי שמקהה את החיבור לחיים וממלאת אותנו ברגש של החמצה?

בתרבות שמקדשת יצרנות ותוצאות מיידיות, אנו עלולים למצוא את עצמנו בתחושת חוסר הנאה והרהור סביב הטעם והמשמעות בחיים (למשל, לאחר אובדן, פיטורין, פירוק קשר זוגי ועוד), אך מה לגבי המצב הקיומי כשלעצמו, ומה לגבי תחושת זרות לעצמי שמקהה את החיבור לחיים וממלאת אותנו ברגש של החמצה? מהי אותה חוויה של חיים ליד החיים? מה בין החוויה הבסיסית הקיומית לבין העידן שמזמן גירויים רבים ומייצר גודש מצבים נפשיים של תשוקה, דמיון, והגשמה אינסופית כפתרון קיומי למצב הכאוטי של העידן הנוכחי?

היות בעולם

הפילוסופיה האקזיסטנציאלית מדגישה את האדם כסובייקט המחפש משמעות לחייו. שאלות קיומיות של היות בעולם העסיקו הוגים משחר ההיסטוריה והפכו למוקד למחקר חברתי-תרבותי החל בגישה הפנומנולוגית של הוסרל, דרך היידגר, מרלו פונטי ושוץ (Schuetz). הוסרל תיאר את חווית בחינת העולם כחוויה קיומית, כ-lebenswelt ,lifeworld – עולם החיים, חיבור לעולם הטבעי שמסביבנו ולא התנכרות כפי שקיים בעולם מדעי, שהוא בלתי אישי וחסר ערכים רוחניים. בספרו "ההוויה והזמן" היידגר המשיג זאת במילה הגרמנית dasien, כלומר: היות בעולם. במובן חברתי ניתן להבין מכך שהאדם מצוי תמיד בקונטקסט ספציפי כזה או אחר. הקשר בין האנשים לסביבה הוא שמעניק את המשמעות ולא הסובייקט עצמו. הסובייקט תמיד נמצא ברשת של משמעויות הקשורות ומייצרות הקשר. אך כדי להרגיש "היות בעולם" על האדם לנוע ולפעול.

בעוד שהאמת מדגישה את חווית הקיום האנושי, האותנטיות מדגישה את הייחודי בכל אדם בחוויה זו. במצב של החמצה הפרט חי מתוך קרע בין האמת לאותנטיות ובכך הוא מטשטש את ההבדל בין החוץ לפנים ומזמן את האמת פנימה

הפילוסופיה האקזיסטנציאלית שואלת בין היתר על חוויה זו – מה פשר להתקיים? – ומבחינה בין אמת לאותנטיות. נקודה זו משמעותית להבנת חווית החיים ליד החיים, החיים ליד עצמי. בעוד שהאמת מדגישה את חווית הקיום האנושי, האותנטיות מדגישה את הייחודי בכל אדם בחוויה זו. במצב של החמצה הפרט חי מתוך קרע בין האמת לאותנטיות ובכך הוא מטשטש את ההבדל בין החוץ לפנים ומזמן את האמת פנימה. חוסר נפרדות זו מהעולם, מחדד את הפער בין החיים שנחיו לבין החיים שנשארו בצד. כדי להתמודד עם תחושת החמצה זו האדם יוצר שבילים מקבילים שמנכיחים את האין, שמרוקנים את היש ומקהים את הרגש, כי המציאות היא כואבת וקשה.

שני אנתרופולוגים מרכזיים בתחום זה הם מייקל ג'קסון ואלברט פטיה הבוחנים את שאלת ההיות בעולם. ג'קסון משתמש במושג ההוסרליאני lifeworld, ומפרשו כמרחב פיזי שבו מתקיימות החוויות היומיומית המרכיבות את עולמו של הסובייקט הנע בעולם. מבחינתו, חווית ההיות בעולם קשורה לשינויים במצבים קיומיים שתלויים חלקית בהקשרים תרבותיים היסטוריים. לדידו, היות בעולם קשור למשאבים אינדיבידואליים שהסובייקטים בוחרים מהם בהתאם למצבם. מכאן הוא מקשר את המושג למחקר האנתרופולוגי ומתמקד במושג האינטר-סובייקטיביות. הוא טוען כי הצורך הקיומי בשליטה, הצורך להיות נוכחים בהוויה החברתית הוא שמוביל את האדם ליחסים עם סביבתו ומכאן אנו יכולים להבין את חווית היותו בעולם. עולם מונחים זה הוא התשתית שממנה הפרט חווה את תופעת החיים ליד החיים בעידן מרובה זהויות ואפשרויות.

חיים בעידן מרובה אפשרויות והעצמי הפוסטמודרני

הזהות של הפרט מתגבשת בתוך הקשר תרבותי-חברתי רחב ובכך גם כוללת את תפיסתו וערכיו למול החיים בתוך העולם. לפי בוכלוץ והאל (Bucholtz & Hall), בעידן הפוסטמודרני הנוכחי שבו העצמי שבור וסדוק, הסובייקטים נמצאים בתהליך מתמיד של חיפוש אחר גרעין יציב וקוהרנטי, המטושטש במהלך החיים בשל האפשרויות המרובות הניצבות בפניו. מציאות זו יוצרת את מה שקושמן (Cushman) מכנה "עצמי ריק". הסובייקט במרחב החיים משחק משחקי עצמי ובכך מאפשר את החיפוש אחר זהות קוהרנטית אך למעשה מוצא את עצמו בעל ריבוי זהויות ומפתח זהות פוסטמודרנית חמקמקה עצמי פרוטיאני, שכן הוא מזכיר את פרוטאוס, ששינה צורתו מאריה לנחש או לעץ. לאקאן סברי כי עצמי כזה תמיד נמצא במצב של חוסר ולכן הוא חווה חוויה של חיים ליד חיים. כלומר, היות בעולם אך כמתבונן, כמשתהה, כצופה מהצד שאינו חי בתוך החוויה של הקיום.  מעבר לעצמי הפוסטמודרני שמחפש אחר גרעין יציב, ניצב גם הרצון לא להחמיץ אירועים חברתיים ותרבותיים ולהיות נוכח בחוויה התרבותית חברתית. רצון זה נועד לכישלון, שכן היכולת של הפרט לנווט בין חלקיו השונים ובין החוויות המרובות הנקרות בדרכו היא סופית.

הפחד מפני החמצה, ה-FOMO, מכוון את המערך הנפשי, החוויתי והקוגניטיבי לעבר החסר ובכך מצמצמת את יכולתו של הסובייקט להיות נוכח בהווייה ובחוויה. תופעה זו התעצמה עם העלייה בשימוש ברשתות חברתיות וההשוואה הבלתי פוסקת של חיינו לחיים של אחרים

הפחד מפני החמצה, ה-FOMO, מכוון את המערך הנפשי, החוויתי והקוגניטיבי לעבר החסר ובכך מצמצמת את יכולתו של הסובייקט להיות נוכח בהווייה ובחוויה. תופעה זו התעצמה עם העלייה בשימוש ברשתות חברתיות וההשוואה הבלתי פוסקת של חיינו לחיים של אחרים. חשיפה זו מחזקת תחושה של קנאה, בדידות, תסכול ודכאון בשל חשיפה לחיים שרחוקים מהחוויה האותנטית של היות מהלך בעולם. נטייתם של מי שהם בעלי מבנה עצמי שהוא תלוי והדדי לראות אנשים אחרים בסביבה כחלק מהעצמי שלהם, גורמת להם לחשוש שמא הם מחמיצים את מה שאחרים עושים.

החמצה וחרטה

החרטה היא אחותה של ההחמצה, וכמילותיו של שפינוזה, 'חרטה היא השגיאה השנייה', בעודנו מתחרטים על שעשינו, על החיים שבחרנו ועל החיים שבחרנו לא לחיות

אדם פיליפס (Philips) מתאר את המובן מאליו הקיומי, אבל באומרו זאת הוא נותן שם ברור לתחושת הפספוס שאנו חווים ולהבנה שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. כך, כל דבר שאנו עושים, יש לו ואין לו השלכות בו זמנית. אנו חווים את הרגע ובו ברגע אנו נמצאים כבר ברגע הבא, מה שלא נעשה לא היה, מה שלא נעשה יהיה מקור הסבל והתסכול שלנו. ההחמצה לא זכתה לתשומת לב יתרה באנתרופולוגיה אך ניכר עניין מחודש בה בספרות הפסיכולוגית. חרטה, לעומת זאת,  זכתה למעט יותר מחקר בעיקר בהקשר המשפטי. חרטה משקפת ערכים ואמונות הקשורים בתרבות ובחברה שבה הסובייקט פועל. מחד גיסא, היא מאפשרת לפרט להכיר את הגבולות החברתיים אך מאידך גיסא היא משקפת לו את עמדותיו ביחס לנורמות החברתיות. החרטה היא אחותה של ההחמצה, וכמילותיו של שפינוזה, "חרטה היא השגיאה השנייה", בעודנו מתחרטים על שעשינו, על החיים שבחרנו ועל החיים שבחרנו לא לחיות. חרטה מודגשת בעקבות משאלות נכזבות לשיפור עצמי, בעקבות אי מיצוי של שעות פנאי, בעקבות החלטות כלכליות שהוערכו ככושלות, ומחשבות על רגשות שלאחר מעשה. זוהי עמדה רגשית שהסוציולוג ג׳פרי אוליק (Olick) כורך ביחד עם אכזבה, צער, נקיפות מצפון ועוד. עמדות רגשיות אלו של חרטה יוצרות תחושת החמצה על שנותר בצד או על שנעשה.

קהות נינוחה

באלבום The Wall של הפינק פלויד פינק בונה חומה מטפורית סביב עצמו כשאביו מת במלחמת העולם השנייה. בתוכו הוא יוצא למסע רגשי, שנקטע ברגע שפורצים לחדרו ומזריקים לו תרופה כדי שיוכל להיות פרודוקטיבי ולהופיע בקונצרט שתוכנן לאותו ערב.

״שלום? (שלום שלום שלום)

יש שם מישהו?

רק הנהן אם אתה שומע אותי

יש מישהו בבית?

קדימה (בוא, קדימה), עכשיו

אני שומע שאתה מרגיש מדוכדך

ובכן, אני יכול להקל על הכאב שלך

ולהעמיד אותך שוב על הרגליים״.

הרופא מדבר עם פינק ומבקש שיגיב כדי לוודא שהתרופה השפיעה. פינק אינו שומע, הוא נמצא במצב של רפיון. לבסוף הוא עונה:

״אין כאב, אתה נסוג

ספינה רחוקה, עשן באופק

אתה עובר רק בגלים

השפתיים שלך זזות, אבל אני לא יכול לשמוע מה אתה אומר״.

הרופא מאמין שהוא סובל מכאבים, אבל פינק אומר לו שזה בדיוק ההפך. אין כאב. הוא מתקיים במצב של שלווה. כשהרופא שואל איך הוא מרגיש, פינק משווה את מצבו לחום שחווה בילדותו. הוא אומר שהידיים שלי (שלו) הרגישו כמו שני בלונים / עכשיו יש לי (לו) את ההרגשה הזו שוב שגורמת לכך שהוא צף במצב של ״קהות נינוחה״.

השיר אמנם מתאר חוויה תחת השפעת סמים, אך עשוי לשמש מטאפורה לחוויה קיומית של חיים ליד החיים כחלק מהיות בעולם. חווית החיים ליד החיים, או חיים שלא נחיו קשורה גם למציאות הכאוטית שבה הפרט חיי באמת, באופן קונקרטי אך לא באורח באותנטי, מציאות כזו היא קשה מנשוא, במציאות כזו החוויה הקיומית היא חוויה של החמצה. תחושה זו שלעולם איננו נמצאים במציאות שאותה אנו רוצים לחיות מייצרת מציאות דיסוציאטיבית, והשענות על עולם הדמיון, אנו בונים חומות מטאפוריות כדי לא להתעמת עם החיים שלא נחיו אך איננו מפסיקים לחשוב עליהם ולהשוותם לחיים בפועל. מציאות כזו יוצרת אנשים שהעומס והגודש גורמים להם לחוסר שביעות רצון ותחושת ויתור אינהרנטית, אנשים שמגשימים את עצמם לרגע ומיד מחפשים את הדבר הבא, אך בנוסף, היא גם אינה מאפשרת להם לחיות את החיים בפועל. הפנטזיה והמציאות גם יחד מתרחקות והתוצאה היא סובייקט החי במטוטלת של ייאוש.

איך ניתן להכיל את החיים הנחיים על אף שאינם החיים שדמיינו?

אך האם הנינוחות היא תמיד מציאות של בין הרצוי למצוי? איך ניתן להכיל את החיים הנחיים על אף שאינם החיים שדמיינו? ריבוי המציאויות מייצר מצבים שהוגדרו בעבר כפתולוגיים, כדרך להתמודדות עם ההבחנה שלא ניתן לחיות את החיים עצמם כפי שנרצה. משום כך, הפרט נסוג למצב של חיים לצד החיים,  או כפי שכריסטופר לין (Lynn) קורא לזה: היבטים בריאים של ניתוק מהחיים כדיסוציאציה אקזיסטנציאלית לקיום האנושי. וניתן לשאול, מהן האלטרנטיבות התרבותיות להתמודדות עם החמצה? מהן הפרשנויות הפנומנולוגיות שנותנים אנשים לחייהם? ומה במבט מהצד על החיים מאפשר או יכול לאפשר בנוגע להשלה ואיחוי?

פיליפס מאמין שאנו תמיד חיים חיים כפולים ומכופלים, "ריבוי תמידי" כמילותיו, מאחר שתמיד יהיו חיים שלא נחייה, אך הוא קורא להפסיק להחיות את החיים הללו, שכן הם אינם מאפשרים לנו לחיות את חיינו במלואם, "עלינו להכיר במה שאבוד", אומר פיליפס, כי בעיניו החיים שלא נחיו מתייחסים לעתיד ומסמנים גם אותו, ולא רק כאבים על שאבד או על הווה בלתי ממומש. הוא מצטט את שירו של רנדל ג'ארל שכותב "הדרכים שבהן החמצנו את חיינו, הן הן חיינו". אוגדן מציע פרקטיקה אנליטית אחרת, הוא מבקש שנחזור לנקודה שבה החיים לא נחיו, נבין מה מקור ההפרדה בינם לבין החיים שלנו בפועל, מה מקור שעתוק ההחמצה, ושם נוכל להשיב לנו את החיים שלא נחיו. דווקא מתוך עיבוד המקום שבו הם הלכו לנו לאיבוד. ניתן לראות את תפישותיהם של פיליפס ואוגדן כמשלימות זו את זו: הן נוגעות למצבי החמצה ומשמשות כפרקטיקות אנליטיות להתמודדות עם חווית חיים שלא נחיו.

כיום מוכרת לנו חוויה אנושית שבה אנשים מפתחים במודע מנגנון של ניתוק והוא מאפשר להם להיות במקום אחר בסמוך לחיים שהם חיים. חוויה זאת של ניתוק מודע, היא גם החוויה שמאפשרת חיבור לחיים

במחקרה של קוריאל על חוויית חיבור- ניתוק (עבודת דוקטור, פרטיה בביבליוגרפיה), היא מציגה חוויה אנושית שבה אנשים מפתחים במודע מנגנון של ניתוק והוא מאפשר להם להיות במקום אחר בסמוך לחיים שהם חיים. חוויה זאת של ניתוק מודע, היא גם החוויה שמאפשרת חיבור לחיים. במחקר שערכתי מצאתי כי מרחבי בידוד כמו גם מרחבי מחאה, היו למרחבי השתהות שאפשרו כניסה ויציאה ממצבי חיים שונים, כבטבעת מביוס, ובכך אפשרו לעבד את החיים הנחיים. מחקרים אלו מציגים פרקטיקות של יציאה וכניסה מחודשת בין החיים הנחיים לחיים שלצד החיים, ומעוררים את הסובייקט להיות אקטיבי במעברים בין הנחייה למה שאינו נחייה, בין המציאות לדמיון, בין הרצוי למצוי. במובן זה יש בקבלת החיים הנחיים מן ההתגברות על חוויית החיים שהוחמצו. במציאות כזו ניתן לפתח יכולת ליצור חלומות ולהתחבר אליהם כאמצעי לחיות בהשלמה עם החיים בפועל, ובהשאלה מאוגדן לחלום את עצמנו אל תוך הקיום.

ביביליוגרפיה

אוגדן, ת.ה. (2011). על אי היכולת לחלום. תרגום: אפרת גבאי. עם עובד

              (2017). להשיב חיים שלא נחיו: התנסויות בפסיכואנליזה. תרגום: אירוס לירוב. עם עובד.

דוידוב, י. ורוסו נצר, פ. (2022). אותנטיות קיומית בתיאוריה ומעשה. הוצאת רסלינג.

זימל, ג. (2004). "העיר הגדולה וחיי הנפש". בתוך: אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית. תרגום: מרים  קראוס. הוצאת רסלינג.

חג'ג' ברגר, ה.( 2018). מולטיטופיה רוטשילד: מחשבות על זהות פוסטמודרנית במרחב של השתהות. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור באנתרופולוגיה. אוניברסיטה העברית בירושלים.

מרלו-פונטי, מ. ( 2004 ). העין והרוח. תרגום: עירן דרופמן. רסלינג.

פיליפס, א. (2022). החמצה: בשבח החיים שלא נחיו. תרגום: אילת רז. תולעת ספרים.

קוריאל, ח. (2022) .חיבור ניתוק בחוויית הפרט: על דימויים, דמיון, מרחב וגוף בתהליך פנומנולוגי של יצירת עולמות. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור באנתרופולוגיה.  אוניברסיטת חיפה

Bucholtz, M., & Hall, K. (2005). Identity and interaction: A socio-cultural linguistic approach. Discourse Studies, 7(4-5), 585-614.

Christopher, D. L. (2005). Adaptive and Maladaptive Dissociation: An Epidemiological and Anthropological Comparison and Proposition for an Expanded Dissociation Model. Anthropology of Consciousness, 16(2), 16–50.

Cushman, P. (1990). Why the self is empty: Toward a historically situated psychology. American Psychologist, 45(5), 599–611

Dell, P. F. (2009). Understanding dissociation. In P. F. Dell & J. A. O'Neil (Eds.), Dissociation and the dissociative disorders: DSM-V and beyond (pp. 709–825). Routledge/Taylor & Francis Group

Jackson, M. & Piette, A. (2017). What is Existential Anthropology? Berghahn Books.

Jackson, M. (2012). Lifeworld: Essays in existential anthropology. Chicago niversity Press.

Hall, S. (1987). Minimal selves. In L. Appignanesi (Ed.). The real me: postmodernism and the question of identity (pp. 44-46). London: the institute of Contemporary Art.

Hazaz-Berger, H., & Yair, G. (2011). The social structure of Liquid Self: Exploratory lessons from Israeli flight attendants. Sociology, 45, 992-1007.

Hazaz-Berger, H. (2022). Multitopia In: Finding Meaning. Edited by: Ofra Mayseless and Pninit Russo-Netzer, Oxford University Press

Heidegger, M. (2008). Being and Time. HarperCollins. [first published 1927].

Lacan, J. (1977) The seminar, Book XI, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis. trans. Alan Sheridan, London: Hogarth Press and the Institute of Psycho-Anallysis

Lifton, R. J. (1993). The protean self. New York, NY: Basic Books.

Markus, H. R., & Kitayama, S. (1991). Culture and the self: Implications for cognition, emotion, and motivation. Psychological Review, 98, 224-253

Markus, H. R., & Kitayama, S. (2010). Cultures and selves: A cycle of mutual constitution. Perspectives on Psychological Science, 5, 420-430 Bell, D. E. (1982). Regret in Decision Making under Uncertainty. Operations Research, 30, 961-981

Olick, J. (2007). The Politics of Regret: On Collective Memory and History Responsibility. New York & London: Routledge.

Philips, A. (2012). Missing Out: In Praise of the Unlived Life. Penguin Books

Przybylski, A. K., Murayama, K., DeHaan, C. R., & Gladwell, V. (2013). Motivational, emotional, and behavioral correlates of fear of missing out. Computers in Human Behavior, 29, 1841-1848

Scheper- Hughes, N. (1999). "Un-Doing: Social Suffering and the Politics of Remorse". In Murray Cox (Ed), Remorse and Reparation (pp. 145-170). London & Philadelphia: Jessica Kingsley Publishers.

Schuetz, A. (1945). On Multiple Realitie. Philosophy and Phenomenological Research, 5(4), 533–576

Summerville, A. (2005). "What We Regret Most…and Why". Personality and Social Psychology Bulletin, 31 (9), 1273-1285

Winkelman, M. (2005) Understanding Consciousness Using Systems Approaches and Lexical Universals. Anthropology of Consciousness, 15 (2), 24–38.

פורסם האתר אלכסון:

קהות נינוחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים אחרונים

Comfortably Numb

When I was a childI caught a fleeting glimpseOut of the corner of my eyeI turned to look but it was goneI cannot put my finger on it nowThis child is grownThe dream is goneAnd I have becomeComfortably Numb בבית זה בשירם של הפינק פלויד הדמות של פינק חוזרת לילדותה,

קרא עוד »

בושה מלטפת

בושה היא רגש שמכרסם בנשמה, אמר יונג. הבושה מעמידה את החש בבושתו על חרפתו. הוא אינו יודע מהי, אך הוא יודע כי היא קיימת, חודרת לתוכו ואינה מרפה. היא מעמידה אותו בניסיונות רבים, ובכל פעם הוא נעתר לה. הוא מאפשר לה את קיומה על אף רצונו הגלוי להשליכה מעליו. מבט

קרא עוד »

בדידות

"עלינו להיות כל כך לבד, כל כך לבד, עד שניסוג אל תוך האני הפנימי ביותר שלנו. זוהי דרך לסבל מר. אבל אז אנו מתגברים על הבדידות, אנחנו כבר לא לבד, כי אנחנו מגלים שהאני הפנימי ביותר שלנו הוא הרוח, שהיא האל, הבלתי ניתן לחלוקה. ופתאום אנו מוצאים את עצמנו בעיצומו

קרא עוד »