בדידות

שתפו ברשת :

"עלינו להיות כל כך לבד, כל כך לבד, עד שניסוג אל תוך האני הפנימי ביותר שלנו. זוהי דרך לסבל מר. אבל אז אנו מתגברים על הבדידות, אנחנו כבר לא לבד, כי אנחנו מגלים שהאני הפנימי ביותר שלנו הוא הרוח, שהיא האל, הבלתי ניתן לחלוקה. ופתאום אנו מוצאים את עצמנו בעיצומו של העולם, לא מוטרדים בשל היותו רב פנים, כי בנפשנו פנימה אנו יודעים שאנו אחד עם כל היש". (הרמן הסה, "הרהורים")

הרמן הסה משקף את הצורך להתייחד עם עצמנו בבדידותנו ובמקום לראות בה מקור לשמחה, קבלה ובחינת העצמי הפנימי בצורה בהירה ושוטפת, אנו בוחרים לראות בה את מקור הצער, התהומות בעולם שאנו ממלאים באירועים רק כדי לא לבחון את עצמנו וכדי להימנע מקולות הייאוש המצמיח חמלה. הסה מזמין את הישיבה, לבד, בחושך, כמקור לגילוי העצמי, גם אם לעיתים ישיבה זו טעמה מר וסבל בצידה.

מוקפים באנשים או לבדנו, כולנו חווים רגעי בדידות. לחלקנו זו חוויה זמנית במצבי דחק ומשבר, לאחרים זו חוויה קיומית

בין אם ברשותו של האל, האל המדומיין או ישות אחרת, או לא ברשותה של ישות כלשהי, האדם בחייו מתעמת עם הבדידות הקיומית ונוגע בנימי נפשו. בעת היוולדו הוא כבר חרד מפני סופו. אנחנו פוגשים חבר, אנחנו חיים עם בני זוג, חלקנו מולידים ילדים, חלקנו מגדלים כלב, חלקנו מגדלים ילדים וכלב, אולי חתול. אנחנו נפגשים באירועים משפחתיים, בעבודה. גם בימי ריחוק חברתי, רובנו נמצאים בקרבה לאדם אחד או יותר. אחרים מבוצרים בבית, לא יוצאים. לא מדברים עם איש, אולי עם השליח של הסופרמרקט. מוציאים את הזבל וחוזרים מהר הביתה. חלקנו גם לא מוציאים את הזבל. חלקנו גם לא מדברים עם השליח. במצבי משבר מתעצמות תחושת הלבד והבדידות. מוקפים באנשים או לבדנו, כולנו חווים רגעי בדידות. לחלקנו זו חוויה זמנית במצבי דחק ומשבר, לאחרים זו חוויה קיומית.

אדוארד מאנה, השזיף

"השזיף" (1878), אדוארד מאנה, The National Gallery of Art. תצלום: ויקיפדיה

תחושת הבדידות מתגברת בימי משבר מדיני, חברתי או אפידמיולוגי, במיוחד כזה הכרוך בסגר ובידוד חברתי, אך היא אינה תוצר לוואי מפתיע בחיים האנושיים. הבידוד והסגר מגבירים את תחושת הבדידות שהיא מציאות רגשית סובייקטיבית, אך היא מתקיימת גם בלעדיהם, גם בשגרה, ואין לה תאריך תפוגה. במצבי אי ודאות, כמו מגפה עולמית, היא מקבלת מקום של כבוד בין החרדות הקיומיות שצפות ועולות.

לפי התפישה האקזיסטנציאליסטית, הבדידות היא אחת מארבע דאגות בסיסיות בקיום האנושי – משמעות או היעדר משמעות, חופש ואחריות הכרוכה בחיים, מוות וסופיות החיים, ובדידות – היות האדם יצור בודד

לפי התפישה האקזיסטנציאליסטית, הבדידות היא אחת מארבע דאגות בסיסיות בקיום האנושי – משמעות או היעדר משמעות, חופש ואחריות הכרוכה בחיים, מוות וסופיות החיים, ובדידות – היות האדם יצור בודד. דאגות אלו הן מציאות רגשית, סובייקטיבית ובין-סובייקטיבית. הן מובילות לחרדה קיומית שכן הן מעלות את המודעות לכך שאנו עוברי אורח בעולם. אך מעבר לתפישות האוניברסליות, הביטויים הייחודיים של הבדידות מעוצבים בהתאם לתפישות תרבותית ומוטמעים במושגי קרבה, שייכות, קהילתיות.

בין אוניברסליות לפרטיקולריות

באנתרופולוגיה עולה המושג "being needed". הצורך להיות נחוצים, ומכאן שאיפתו של הפרט להרגיש חלק, להיות פונקציונלי לחברה. מאחר שהתרבות מעצבת ציפיות, חוויות וביטויים של רגשות, הסובייקטיביות שלנו נמצאת תמיד בדיאלוג עם הסביבה שלנו ועם הסובייקטיביות של אחרים – ומכאן החוויות הפרטיקולריות ביחס לבדידות משתנות. אף שיש הרואים בה חוויה כלל אנושית, הבדידות נעוצה בתרבות. כלומר הסביבה התרבותית מעצבת את חווית הבדידות של הפרט – האינטראקציות החברתיות שלו, תחושת העצמי, והרגשות העולים ומתאפשרים בתרבויות השונות.

ממקורות שונים – כמו מאמריהן של טרה ג׳ון, קייטי הפנר ורבקה האריס – עולה כי בדידות מהווה סיכון בריאותי לפחות כמו השמנת יתר או עישון סיגריות. היא מייצרת ומציפה תחושות דחייה, חרדה, אומללות ופחד. בספרם "בדידות" טוענים ג'ון קסיופו וויליאם פטריק כי תחושות אלה משבשות את יכולת החשיבה ואת כוח הרצון שלנו וגם את המערכת החיסונית – מעט מהביולוגיה, הרבה מהתרבות.

החובה להתרחק, להישמר, להיכנס לביתנו ולא להיות במגע חופשי ובלתי מבוקר עם הסביבה, מציפה את חרדת המוות ואת תחושת חוסר המשמעות, את תחושת אפסותנו בשל היותנו בני תמותה. התחושה הזו אינה נעלמת בימים של שגרה, גם נוכח חופש התנועה שנגלה לנו מחדש

בידוד בעקבות משברים מדיניים וגם אפידמיולוגיים מעצימה את הצורך החברתי. החובה להתרחק, להישמר, להיכנס לביתנו ולא להיות במגע חופשי ובלתי מבוקר עם הסביבה, מציפה את חרדת המוות ואת תחושת חוסר המשמעות, את תחושת אפסותנו בשל היותנו בני תמותה. התחושה הזו אינה נעלמת בימים של שגרה, גם נוכח חופש התנועה שנגלה לנו מחדש.

אנתרופולוגים החוקרים בדידות מציפים הקשרים פרטיקולריים שלה. חלקם מייחסים את תחושת הבדידות לאי עמידה בציפיות החברתיות. למשל ביפן, תופעת ההיקוקומרי – עזיבת כל החובות החברתיים והסתגרות – מבטאת בידוד מרצון שנובע מתחושות בדידות בעקבות אי עמידה בציפיות החברתיות. רמזי איסמעיל טוען כי ההיקוקומרי קשורה לציפיות של ההורים מהילדים שילמדו ויעבדו בעבודה המוערכת בחברה היפנית, בעוד שהילד אינו רוצה או אינו יכול. מכאן נובע הרצון להיעלם מן העולם ולהסתגר בחדר, למול עולמות וירטואליים שבהם ניתן ליצור מציאות שאינה מוכתבת על ידי ההורים והחברה.

מישל פרסונס מצביעה על שינוי שחל ברוסיה הפוסט-סובייטית בנוגע לאוכלוסייה הבוגרת שחשה "לא נחוצה", לאחר נפילת המשטר הסובייטי. שינוי תרבותי זה בתפישה של הטובין שעוברים בין אנשים והיכולת לסייע ולהיות נחוצים לחברה, הוביל לתחושת הבדידות והניכור הגוברת. מחקר נוסף ומעניין מדבר על בדידות לא רק בהקשר לקשר עם האחר, אלא כתחושת חוסר שייכות לקרקע, תחושה של היעדר בית. מחקר שנעשה על מהגרים מקסיקנים באריזונה, מראה את תחושת הבדידות כתחושה אינהרנטית לתלישות מהבית ומהתרבות המוכרת.

עובדים חקלאיים, מהגרים

לבד בארץ לא להם, בשדה זר: מהגרים עובדים בקליפורניה. תצלום: אלכס פרוימוס.

תפישות תרבותיות של חווית הבדידות

הסוציולוג זיגמונט באומן (Bauman) כותב בספרו "This Is Not A Diary" על החיים בעידן המודרני. הוא מתייחס לחיים בעידן בו ההיסטוריה משויכת למלאך אחד, "מלאך הביוגרפיות", כפרפרזה ל"מלאך ההיסטוריה" של ולטר בנימין שבישר את המודרנה. אנגלוס נובוס ("המלאך החדש") נראה כמלאך שעיניו בוהות, פיו פתוח, כנפיו פרושות. פניו מופנות לעבר. הוא, המלאך רוצה להישאר, להעיר את המתים ולתקן את המפורק. אבל סערה נושבת מגן עדן;. הסערה מניעה אותו לעמוד בפני העתיד אליו פונה גבו. הסערה היא מה שאנו מכנים קידמה.  אותו מלאך חרד מהעתיד של המין האנושי. הוא חרד מאותה קִדמה. מלאך הביוגרפיות של באומן מבשר מודרניות חדשה שייחודה בניתוק ההיסטוריה ובהפיכת האנשים לבודדים. בכך הוא מבטא את החרדה מהבדידות אך גם את התשוקה להיות לבד.

נדנדת הבדידות אינה חוויה אינדיבידואלית אלא יחסית ותרבותית. חוויה זו מעלה הקשרים של נטישה, שוליות, חוסר נחיצות ושקיפות, ולכן היא מעצימה דאגה קיומית נוספת של חוסר משמעות. אך האם היא אכן "מחלת המאה ה-21"? האם היא אינה state of mind קיומי, שלעולם לא יתמלא שכן בסופו של דבר אנו תמיד בודדים? ואם כן, למה אנחנו חווים את הבדידות בתרבות המערבית כ"מחלה" ונתקפים חרדה מפניה? הנה מתפתחים מדעי הבדידות ולפני שנים ספורות אפילו מונתה שרה לענייני בדידות בבריטניה, בניסיונות לפצח ולתקן את הבדידות.

לבידוד יש גם מרכיבים חיוביים שיכולים להוביל לגילוי עצמי, מציאת גרעין פנימי שאינו תלוי בקשרים חיצוניים

בתרבות המערבית לבדידות יש קונוטציות שליליות, אך האם אין לנו ברירה אלא להרגיש תחושות קשות כשאנו בודדים? ממחקרים אנתרופולוגיים עכשוויים שונים, שנערכו ביפן, קניה, מקסיקו, צפון אפריקה, רוסיה וארצות הברית, עולה כי לבידוד יש גם מרכיבים חיוביים שיכולים להוביל לגילוי עצמי, מציאת גרעין פנימי שאינו תלוי בקשרים חיצוניים, למשל, וכי ישנה בדידות שמבקשת להגיע להארה דתית, לנקות את הראש או לקדם חיים לבד וכפי שכתב באומן, יש הבדל בין היות לבד והיות בודד. קלארק מוסטאקאס, פסיכולוג מגישת הפסיכולוגיה ההומניסטית, מנסה בספרו Loneliness להציע תפישה אחרת, שאינה פופולרית בתרבות המערבית ולראות בבדידות חוויה חיובית, לא מתוך צורך בהיחלצות מהבדידות, אלא מתוך הכרה והבנה של בדידותנו. בספרו הוא טוען כי בדידות היא חוויה אנושית המאפשרת לפרט לקיים ולהעמיק את אנושיותו. האדם בודד לנצח, אך מוסטאקאס כותב: "אני מאמין שהכרחי שכל אדם יכיר בבדידות, יהיה מודע לכך שבסופו של דבר, האדם הוא לבד – לגמרי לבד. מאמצים להתגבר או לברוח מחוויה קיומית של בדידות עלולים לגרום רק לניכור עצמי". מוסטאקאס משתף בחוויה כואבת שבה הגיע להבנה כי הוא בודד, חוויה שעימתה אותו עם הבדידות הקיומית והובילה אותו, לדבריו, ליכולת ליצור קשרים אנושיים עמוקים יותר ולהערכה מלאה יותר של כל היבטי החיים והטבע, הוא מוסיף:

"הבנתי שהבדידות הבלתי נמנעת והאינסופית של האדם אינה אך ורק מצב נורא של קיום אנושי אלא גם מכשיר דרכו האדם חווה חמלה חדשה ויופי חדש".

האדם הוא בודד מעצם מהותו, בין שבדידותו היא כאב החיים האינדיבידואליים, בין כשהוא חולה או בבידוד. ואולי כאשר הוא מאבד אהוב, וגם כאשר הוא שמח מאד. לפי מוסטאקאס, בריחה מהאמת הבסיסית הזו תוך התכחשות לבדידות הקיומית פירושה סגירת הדרך לצמיחה אישית. יחד עם זאת הוא מבחין בין בדידות אקזיסטנציאלית ובין בדידות של חרדה – הראשונה היא מהותית בהתנסות האנושית והיא שמאפשרת התמודדות עם זהות אישית ומוליכה לגדילה ופיתוח עצמי שהוא-הוא התנאי ליצירה ולהישגים; והאחרת, בדידות שמקורה בחוויה שלילית של קשיים בחברה, ריחוק וזרות וניכור בין אדם לאדם, מאותתת על קושי ומצריכה עזרה וטיפול.

עד כמה החברה מאפשרת לי להיות בודד ועד כמה אני באמת צריך להרגיש שאני חלק מחברה?

וכאן עולה שאלת הצורך. עד כמה החברה מאפשרת לי להיות בודד ועד כמה אני באמת צריך להרגיש שאני חלק מחברה? בספרו, Solitude: A Return to the Self מתמקד אנטוני סטור (Storr) בקשר שבין בדידות ליצירתיות. הוא מראה כי לא כולם מרגישים צורך בשייכות ובקשר אינטימי, או לפחות לא מרגישים עצב כשהם בודדים. הבדידות בהקשר זה דווקא מקדמת יצירתיות ושקט פנימי.

"כמה קל הייתה פעולת העזיבה ואיזו הרגשה טובה זו הייתה. העולם היה פתאום עשיר באפשרויות" – סאל פרדייז

הבדידות בעולם הפוסטמודרני אינה מאפשרת מבט פנימה וגיבוש זהות מתוך דיאלוג ביני לביני וביני לבין האחרים המשמעותיים המדומיינים בחיי. הבדידות בעידן זה קשורה בעיקר למחשבה והבעה של אני האותנטי לכאורה דרך רשתות חברתיות או משחקי מחשב ובעצם יוצרת סוג של פרפורמנס של העצמי, אך לרוב היא אינה משקפת את העצמי האותנטי. בכך, תחושת הבדידות והניכור לעצמי מתעצמת. בסרטה המקסים של קלואי ז'או "ארץ נוודים", המספר את סיפורה של פראן, שמחליטה לעזוב את ביתה ולעבור לגור בוואן שלה ולנדוד ברחבי ארה״ב, הגיבורה נעה בין הצורך להיות לבד, לעיתים בבדידות, לבין הצורך בחברה. מטאפורת הנדנדה חוזרת כאן, אך בסרט, המבוסס על ספרה של ג'סיקה ברודר, עולות גם סוגיות חברתיות הנוגעות לאימוץ אורח חיים של "עזיבת" העולם כפי שעוצב בעידן הפוסט מודרני הנאו-ליברלי לעומת חבירה לאהבת העולם, ולמהויות הבסיסיות של קיומנו. פראן היא בהגדרתה houseless ולא homeless, וחשוב לה להדגיש זאת בכל פעם שהיא נתקלת באי הבנה. הלבד שהיא בחרה לחיות בו הוא מחאה מול הצורך בהיות ביחד, היות חלק, והיציאה מהבית/ מהוואן והמפגש עם האחר נעשה ברגעים שבהם היא בוחרת בכך. כמו בספרו של ג'ק קרואק "בדרכים", המציג את דור הביטניקים בארה״ב של שנות החמישים דרך עיניו של סאל פרדייז, ובו הוא מספר על נפלאות הדרך והמסע, היציאה החוצה נעשית כדי לאפשר כניסה פנימה. בשני המקרים עולה רצון להתנתק מחברה שמטילה נטל של  עשייה, ואורח חיים שמוביל לתחושת ריפיון.

אם נחזור לציטוט הפותח של הרמן הסה, ולפני שאתם פותחים את התריסים, ומכניסים אליכם עוד ועוד אנשים אירועים ופעילויות, חשבו ממה אתם לא מסתתרים, ולמה אתם חוששים להגיף את התריסים. או אולי צאו למרחב הפתוח – ודווקא שם תמצאו שהבדידות אולי חדה כתער, אך בתוכה גם ים של מחשבות, כפי שאומר סאל פרדייז, "כמה קל הייתה פעולת העזיבה ואיזו הרגשה טובה זו הייתה. העולם היה פתאום עשיר באפשרויות”.

פורסם באתר אלכסון: https://alaxon.co.il/article/%d7%97%d7%93%d7%94-%d7%9b%d7%aa%d7%a2%d7%a8-%d7%95%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%94-%d7%9b%d7%99%d7%9d/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים אחרונים

Comfortably Numb

When I was a childI caught a fleeting glimpseOut of the corner of my eyeI turned to look but it was goneI cannot put my finger on it nowThis child is grownThe dream is goneAnd I have becomeComfortably Numb בבית זה בשירם של הפינק פלויד הדמות של פינק חוזרת לילדותה,

קרא עוד »

בושה מלטפת

בושה היא רגש שמכרסם בנשמה, אמר יונג. הבושה מעמידה את החש בבושתו על חרפתו. הוא אינו יודע מהי, אך הוא יודע כי היא קיימת, חודרת לתוכו ואינה מרפה. היא מעמידה אותו בניסיונות רבים, ובכל פעם הוא נעתר לה. הוא מאפשר לה את קיומה על אף רצונו הגלוי להשליכה מעליו. מבט

קרא עוד »

בדידות

"עלינו להיות כל כך לבד, כל כך לבד, עד שניסוג אל תוך האני הפנימי ביותר שלנו. זוהי דרך לסבל מר. אבל אז אנו מתגברים על הבדידות, אנחנו כבר לא לבד, כי אנחנו מגלים שהאני הפנימי ביותר שלנו הוא הרוח, שהיא האל, הבלתי ניתן לחלוקה. ופתאום אנו מוצאים את עצמנו בעיצומו

קרא עוד »